לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ש' אטרש) במ"ת 21127-08-12 מיום 27.9.2012, במסגרתו הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).
העובדות לפי כתב האישום
1. ליאור פחימה (להלן: המתלונן) הינו תושב חצור הגלילית. בין המתלונן לבין העורר ובנימין כהן (להלן: בני) קיימת היכרות מוקדמת. ביום 13.8.2012 בשעות הערב המאוחרות עבר המתלונן בסמוך לחצר בניין בחצור הגלילית, לא הרחק ממקום מגוריו, בה התקיים אותה שעה אירוע משפחתי של משפחתו של בני. הן המתלונן והן בני (להלן: הנאשמים) נכחו באירוע. בשלב מסוים התפתח דין ודברים בין המתלונן לבין בני, נוכח טענתו של האחרון לפיה המתלונן מפיץ כי הוא "מלשין משטרתי". בני אמר למתלונן להמתין לו בגן ציבורי הנמצא בסמוך למקום, והמתלונן עשה כן בחשבו כי הפגישה נועדה ליישר את ההדורים עם בני.
לאחר השיחה הנ"ל קשרו הנאשמים קשר לחטוף את המתלונן ולהרגו במקום מרוחק, ולשם כך הצטיידו בסכין. הנאשמים נסעו ברכב בו נהג בני אל הגן שבו המתין המתלונן. בהגיעם לגן דרשו מהמתלונן להיכנס לרכב. המתלונן סירב לעשות כן מתוך פחד פן יבולע לו. הנאשמים יצאו מהרכב ושבו ודרשו מהמתלונן להיכנס לרכב אך הלה עמד על סירובו. או אז אחזו הנאשמים במתלונן בחוזקה והכניסוהו לרכב בכוח ובניגוד לרצונו. אז הושיבו אותו במושב הסמוך לנהג, תוך כדי שבני אומר למתלונן: "ניקח אותך למקום ממנו לא תחזור". בני התיישב במושב הנהג בעוד העורר התיישב מאחורי המתלונן ולפת את צווארו בכוח על מנת לרתקו למקום מושבו ולמנוע את יציאתו מהרכב. בני דרש כי המתלונן יתנצל לפניו על שהפיץ כי הוא מלשין כאמור, אך המתלונן סירב והכחיש את ההאשמות. הנאשמים הסיעו את המתלונן ליער ביריה. בהגיעם ליער ירדו הנאשמים מהרכב ודרשו מן המתלונן לרדת מהרכב. המתלונן סירב לעשות זאת אך בני אחז בו בחוזקה והורידו מהרכב בכוח. בני הטיח את המתלונן ארצה כשהוא שכוב ופניו מטה ואז דקר העורר באמצעות הסכין שהיה ברשות הנאשמים את המתלונן בגבו, כשהוא מותיר את הסכין נעוץ בגב המתלונן. בני בעט במתלונן בעת שהלה שכב על האדמה עם הסכין בגבו תוך שהוא אומר לעורר: "בוא ניסע, שימות פה". מיד לאחר מכן עזבו הנאשמים את המקום. המתלונן הצליח לגרור עצמו עד לפאתי מלון הסמוך ליער כשהסכין נעוץ בגבו, עד שהתמוטט ופונה לבית החולים.
אשר על כן הואשם העורר (יחד עם בני) בניסיון רצח לפי סעיף 305 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); בחטיפה לשם רצח לפי סעיף 372 לחוק העונשין; בקשירת קשר לביצוע רצח לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; בהחזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186 לחוק העונשין; ובאיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.
הליכי המעצר
2. בד בבד עם הגשת כתב אישום כנגד העורר ובני הגישה המשיבה בקשה למעצרם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. המשיבה טענה כי בידיה די ראיות לכאורה לשם הוכחת אשמתם, הכוללות בין השאר את הודעות המתלונן ובהן אמרה ספונטאנית שהשמיע עם הגעתו לבית החולים; הודעות עדים המפריכות את גרסת בני; הודעות עדים המסבכות את העורר בעבירה; הודעות עדים שראו את המתלונן כשהסכין נעוץ בגבו מגיע לבית המלון בשארית כוחותיו; וכן מסמכים רפואיים. כן צויין כי נוכח השימוש בנשק קר קמה כנגד הנאשמים עילת מעצר סטטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים. כמו כן נטען כי כנגד הנאשמים קמה עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים נוכח החשש כי הנאשמים יסכנו את ביטחון המתלונן, עדי התביעה או הציבור בכללותו. לבסוף נטען כי עילת מעצר נוספת קמה נגדם מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים שהרי העורר נמלט מן השוטרים שהגיעו לעצרו בביתו ונתפס רק למחרת היום ביוזמת המשטרה. כן צויין כי לעורר עבר פלילי מכביד.
העורר מצידו טען כי אין קורלציה בין עובדות כתב האישום לבין סעיף האישום בו הוא מואשם. בא כוח העורר הפנה לעניין זה להודעתו של המתלונן מיום 15.8.2012 ממנה עולה כי בני הוא שיזם, תכנון וביצע את האירוע. עוד נטען כי נפלו סתירות בגרסת המתלונן, שלא ידע למסור פרטים על האירוע ואף מסר כי בני הוא שדקר אותו ולא העורר. כמו כן נטען כי המתלונן סתר את עצמו ביחס לסוג הרכב שבו נחטף לכאורה. עוד נטען כי על פי הראיות היה המתלונן ביום האירוע נתון תחת השפעת אלכוהול וסמים. כן הצביע העורר על סתירות נוספות שנפלו לכאורה בעדות המתלונן.
3. בהחלטתו מיום 27.9.2012 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.
באשר לראיות לכאורה קבע בית המשפט כי כאשר תושאל המתלונן בעודו בבית החולים ביום האירוע בשעה 03:00, הלה סירב בתחילה לשתף פעולה עם השוטרים היות שחשש ממשפחות הנאשמים, אך כאשר שוכנע על ידי השוטרים לשתף פעולה הוא מסר: "שמשדקר [כך במקור, י.ד.] אותו זה בני כהן וגיא פיניש שהעלו אותו ברכב ליער שם בני בעט בו ואחר כך הוציא אותו מהרכב ונדקר ושנסעו אמרו לו תישאר פה תמות". בחקירות מאוחרות יותר מסר המתלונן כי היה זה העורר אשר דקר אותו. כן עמד בית המשפט על כך שבתחילה מסר המתלונן כי הנאשמים אספו אותו ברכב מסוג "שברולט" בצבע כסוף, ואילו בהמשך מסר כי היה זה רכב מסוג "מיצובישי" בצבע שחור וטען כי ניתן יהיה לאתר טביעות אצבע שלו בתוך הרכב "ליד הנהג". עוד מסר המתלונן כי לא ראה במדויק את החפץ שבאמצעותו הוא נדקר, וכאשר נשאל האם ראה עוד כלי נשק או מכשיר קהה או חד השיב כי ראה מברג שנפל מהאוטו, והוסיף כי הנאשמים "בטח זרקו אותו". בהמשך מסר המתלונן כי העורר דקר אותו עם אותו מברג. בחקירה נוספת שינה המתלונן שוב את גרסתו לעניין סוג הרכב ומסר כי הוא משוכנע עתה כי היה זה רכב מסוג "שברולט" בצבע כסוף עם "בעיה בתא המטען".
בית המשפט המחוזי סיכם וקבע כי חרף העובדה שהמתלונן היה תחת השפעת סמים ואלכוהול בעת האירוע, עיקר גרסתו נותר עקבי - כאשר מהרגע הראשון מסר את שמות הנאשמים וסיפר כי העורר הוא שדקר אותו. בית המשפט הטעים כי אין בסתירות בנושא סוג הרכב כדי לקעקע את מהימנות גרסתו של המתלונן בשים לב לשלב הלכאורי של ההליך. הוא הדין ביחס לסוג החפץ שבאמצעותו נדקר. בית המשפט הוסיף כי אף לא אחד מהעדים ידע להסביר בבירור מה היה החפץ הנעוץ בגבו של המתלונן, כאשר הרופא שניתח את המתלונן מסר כי רק כאשר הוציא את החפץ מגופו של המתלונן הבין שמדובר בסכין. בית המשפט הוסיף כי נוכח תנאי ה"זירה" בה נדקר המתלונן (יער עבות) אין בעובדה כי הוא התקשה להצביע על המיקום המדויק בו אירעה הדקירה כדי לכרסם בפוטנציאל הראייתי נגד העורר.
חיזוק ראייתי נוסף מצא בית המשפט המחוזי בהודעות העורר, אשר בתחילה הכחיש כל קשר לאירוע, וסיפר כי באותו ערב היה שתוי, עצר בפארק לעשן סיגריה ונרדם על ספסל. משהגיע הבוקר הלך לבית סבתו עד שאביו הגיע ואמר לו כי המשטרה תרה אחריו. עוד מסר העורר כי לא ראה את המתלונן מזה חודש ימים. בדו"ח פעולה מיום 14.8.2012 עלה כי שני שוטרים שחיפשו אחר העורר בביתו שמעו שיחה שניהל עם דודו ובה שמעו את הדוד שואל את העורר האם תפסו את הסכין, והוא ענה: "לא". בהמשך שמר העורר על זכות השתיקה בחקירתו, וטען כי המתלונן מאשים אותו נוכח מצבו הנפשי הרעוע של המתלונן. בית המשפט ציין כי דודו של העורר הודה ששוחח עם העורר על סכין. כן הוסיף בית המשפט כי אי התייצבותו של העורר במשטרה מיד לאחר שנודע לו מאביו כי המשטרה מחפשת אותו נראית התנהגות מחשידה, מה גם שכאשר הגיעו השוטרים לביתו של העורר דווח כי העורר נראה בורח מהחלון.
בית המשפט המחוזי הוסיף והעיר כי על פי גרסתו של בני לא הוכחש שהלה אמר למתלונן שימתין לו בגן, אלא שבני מסר כי זה היה "בקטע של צחוק". בית המשפט הוסיף כי טענת האליבי של העורר, לפיה שהה בעת התקרית באירוע בחצר, מקומה להתברר בהליך העיקרי וכי אין בה בשלב זה כדי לשמוט את בסיס התשתית הראייתית. כן הזכיר בית המשפט עדותו של מדובב לפיה העורר הודה לפניו כי ביצע את המיוחס לו. בנקודה זו דחה בית המשפט את טענת בא כוח העורר לפיה יש לדחות את גרסת המדובב מאחר שהוא אינו מנוי על רשימת עדי התביעה, שכן המשיבה הודיעה כי בכוונתה לצרפו לרשימת העדים כאמור.
באשר לעילת המעצר ולחלופת מעצר קבע בית המשפט המחוזי כי העבירות המיוחסות לעורר מקימות חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, היות שמדובר בעבירות אשר בוצעו בצוותא תוך שימוש בנשק קר באלימות חמורה ובאכזריות. כן נקבע כי קיים חשש שמא העורר ינסה להימלט מאימת הדין נוכח התנהלותו טרם מעצרו על ידי המשטרה. באשר לחלופת מעצר קבע בית המשפט כי לנוכח חומרת העבירות המיוחסות לעורר, נסיבות ביצוען והתנהלותו לאחריהן כמו גם עברו הפלילי ה"עשיר", קיים קושי ניכר ליתן בו אמון ולפיכך אין אפשרות להורות על שחרורו לחלופת מעצר. באשר להבחנה בין העורר לבין בני ציין בית המשפט כי לעורר עבר פלילי מכביד וכי העורר הוא שנעץ את הסכין בגב המתלונן באכזריות.
תמצית נימוקי הערר
4. לטענת העורר - באמצעות בא כוחו, עו"ד רונן חליוה - שגה בית המשפט עת הורה על מעצרו עד תום ההליכים, שעה שלא הונחה נגדו תשתית ראייתית בעוצמה המצדיקה זאת. העורר סבור כי לא ניתנה כל אמירה ספונטאנית מצד המתלונן וכי אין בהודעות העדים כדי לסבכו. בהקשר זה טוען העורר כי היה על בית המשפט להתייחס לסתירות שנפלו בגרסאות המתלונן, ולכך שהמתלונן הינו עבריין מוכר הסובל מבעיות נפשיות. העורר מוסיף כי טענת האליבי שמסר לא נסתרה. כן נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר בחר ליתן משקל להודעת המדובב שעה שהלה לא נכלל ברשימת עדי התביעה. עוד נטען כי הודעת המדובב הינה ממילא עדות מפי השמועה שכן לא הוגשה לבית המשפט קלטת המתעדת את השיחה בין המדובב לבין העורר או תמלול שלה. כן טוען העורר כי בניגוד לקביעתו הלכאורית של בית המשפט, הוא כלל לא נמלט מאיש ולראיה: הוא נתפס בבית מגוריו. העורר מוסיף ומטעים כי עברו הפלילי אינו מכביד. באשר לחלופת המעצר נטען כי שגה בית המשפט כאשר הבחין בין העורר לבין בני שעה שחלקו של בני במעשה גדול מחלקו של העורר. בהקשר זה נטען כי גם אם קיים פער בעברם הפלילי של השניים אין בכך כדי להצדיק הבחנה כה משמעותית ביניהם, כאשר מוטב שהשוני האמור יתבטא בקביעת תנאים מגבילים שונים. העורר מוסיף כי היה על בית המשפט לבחון חלופות מעצר ולהורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינו.
תגובת המשיבה
5. לטענת המשיבה - באמצעות בא כוחה, עו"ד יאיר חמודות - הגם שנפלו פגמים באי הכללת המדובב בין עדי התביעה ובהקלטת המדובב, אין בכך כדי לכרסם בתשתית הראייתית הלכאורית שנפרסה בעניינו של העורר, הכוללת את הודעות המתלונן, במסגרתן הוא מסר פעם אחר פעם את שמות הנאשמים ותיאר את האירוע באופן זהה. זאת ועוד, אין כל חולק כי המתלונן אמנם הגיע לבית החולים אותו לילה כשבגבו נעוץ להב סכין (לעומק של כ-10 ס"מ). באשר לסתירה שנפלה לטענת בא כוח העורר בגרסת המתלונן, כאשר בתחילה מסר לכאורה כי היה זה בני שדקר אותו ואילו רק בהמשך מסר כי היה זה העורר, טוען בא כוח המשיבה כי מעיון בזיכרון הדברים עולה כי העורר מסר מלכתחילה כי שני הנאשמים דקרו אותו. בא כוח המשיבה מטעים כי גם אם קיים קושי לעניין סוג המכונית בה בוצעה החטיפה, אין מדובר בקושי מהותי בשים לב לשלב הלכאורי בו מצוי ההליך. כמו כן נטען כי אין לייחס משקל להיעדרן של ראיות פורנזיות בנסיבות המקרה. באשר להיעדר טביעות אצבעות של המתלונן ברכבו של בני, נטען כי ממילא על פי גרסתו של בני העורר נסע עימו ברכב בעבר (טענה שהמתלונן מכחיש), כך שספק אם ממצא זה היה מחזק את התשתית הראייתית באופן משמעותי. באשר לטענת האליבי של העורר, טוען בא כוח המשיבה כי גרסת העורר אינה מתיישבת עם גרסתו של מתן שמסר כי העורר היה עם בני באירוע המשפחתי, זאת כאשר העורר בגרסתו ניסה להרחיק עצמו מבני וטען כי לא התרועע עימו באותו אירוע.
באשר לעילת מעצר וחלופת מעצר נטען כי חומרת העבירות המיוחסות לעורר ונסיבות ביצוען - דקירה חמורה בעומק של כ-10 ס"מ בגבו של המתלונן, בהנחייתו של בני, מבלי שקדם סכסוך בין המתלונן לבין העורר עובר לדקירה, וכאשר הנאשמים הותירו את המתלונן ביער - בצירוף עברו הפלילי של העורר, מקימים עילת מסוכנות נגדו. באשר לטענת ההפליה נטען כי לעמדת המשיבה גם בני צריך היה להיוותר במעצר עד תום ההליכים, אך כי ערך השוויון אינו חזות הכל, ועל כן אין הצדקה לשחרר אדם מסוכן נוסף לחלופת מעצר.